רוצים שנגיע להעביר אצלכם/ן בית מדרש חברתי?

מרכז ההדרכה של "ממזרח שמש-כל ישראל חברים" מהווה מקום מפגש פיזי, רגשי ורוחני בין זהויות שונות במרחב הישראלי והיהודי. במפגש נעסוק בבירור זהות, במנהיגות עצמית וחברתית, בהרכב החברה הישראלית, ועוד; כל זאת באמצעות פגישה חווייתית, אישית וקבוצתית, עם מקורות יהודיים וישראליים מתקופות שונות וברוח חכמי יהדות ארצות האסלאם.

אנו מאמינות/ים כי באמצעות שינוי התודעה הישראלית הרחבה, ע"י הפרטים והמגוון האנושי המרכיב את החברה, ניתן לעשות שינוי חברתי ולהפוך את המקום בו אנו חיות/ים למקום שמכיל זהויות שונות ומעניק לכולן מקום שווה.

מרכז ההדרכה מספק סדנאות, סמינרים, ימי עיון, קורסים, הרצאות וסיורים- לקהלים שונים ומגוונים: סטודנטיות/ים, א/נשי חינוך, הורים, ש"שינים, מכינות קדם צבאיות, מכינות בוגרות/ים, מדריכים/ות בתנועות הנוער השונות, רבני קהילות, תלמידי/ות תיכון וחט"ב, עובדים/ות סוציאליים/ות, עובדות/ים עם א/נשים בעלי/ות צרכים מיוחדים, משרתי/ות כוחות הבטחון, בני/ות שירות לאומי ועוד.

הסדנאות מותאמות לקהל היעד, ונבנות לפי צרכי המקום ומאפייניו.

אנו פועלות/ים בכל רחבי הארץ- ישנה אפשרות שנגיע אליכם/ן, או שתגיעו להתארח אצלנו (בתי המדרש שלנו ממוקמים בירושלים ובחולון).

צרו קשר- עוד היום, עם סיגל אברהם, מנהלת מרכז ההדרכה, במייל sigal@mizrach.org.il  או בטלפון 058-6518290.

מבטים אישיים

ממזרח שמש > מבטים אישיים

תלכיד ההתנהגויות המסורתי – יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן

יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן, "מעבר לדיכוטומיה 'דתי-חילוני': המסורתים בישראל"

הדימוי המובהק מכל של הפנומנולוגיה – או, אם נרצה, תלכיד ההתנהגויות – המסורתית, דימוי אשר בהקשרה של התרבות הישראלית מצליח לבטא גם את חוסר הנחת מהשילוב בין עולמות הדתיות והחילוניות, הוא זה של היהודים "ההולכים בשבת לבית-הכנסת אך גם נוסעים בו ביום לים, או למשחק כדורגל. מחקרים אתנוגראפיים שונים, כמו גם הראיונות שערכנו, מספקים לנו שורה של עדויות על התנהגות דומה (ובהחלט שאין המדובר ברשימה ממצה): חבישת הכיפה רק בעת התפילה בבית הכנסת או בעת עריכת הקידוש על שולחן השבת, תוך הקפדה מודגשת להסירה לאחר מכן; פקידת בית הכנסת בשבתות והקפדה על קיום קידוש וסעודת שבת משפחתית, תוך הקלה בשמירת מצוות השבת; הקפדה יתרה על הליכה לבית הכנסת בחגים, בייחוד בראש השנה וביום הכיפורים, צום בכיפורים, ושמירת כשרות קפדנית בבית, כולל הפרדה בין שתי מערכות כלים, תוך הקלה בשמירת הכשרות מחוצה לו. אחוז לא מבוטל מקרב המרואיינים שהשתתפו במחקרנו מקפיד מאוד להימנע מעצם הפעולה של הבערת אש בשבת (כך למשל, המעשנים נמנעים מלעשן בשבת) בזמן שהם אינם נמנעים מלעשות פעולות הנחשבות (לשיטת הרבנים) כנגזרות מובהקות של הבערת האש, כמו הדלקת אור או נסיעה במכונית בשבת.

ג'ינס וטריקו בבית הכנסת – אלי ברקת

אלי ברקת, "קרב המאסף של המסורתיות"

עברתי ללמוד בפנימייה בירושלים, שם פגשתי לראשונה בית כנסת מזרחי-חרדי. באנו, אבל לא ממש הרגשנו שייכים. הבגדים, הידע, הדבקות, ואנחנו מה? ג'ינס וטריקו. הזמינו אותנו לסיום מסכת. באנו עם ג'ינס וטריקו ומיד נדבקנו אחורה אל הקיר החיצוני. נכנס מרן, הרב עובדיה יוסף, כל בית הכנסת על הרגליים, והרב, לא יודע איך, מגיע עד אלי, מברך אותי, מחייך ולוחש: "בוא, אתה שב לידי".

כך עשה סבי, כך עושה אבי, כך עושה גם אני – עופר נמימי

עופר נמימי

חור בגדר

אני עצמי אינני שש להגדיר ולגדר את הקשר שלי עם יהדותי ועם אלוהי, אולם אף על פי כן בפעמים בהם דוחקים אותי לתת תשובה, אני מצהיר על עצמי כמסורתי. קשה מאוד היה לי להגיע להבנה שאני כזה, מסורתי. היהֹ היוּ לי אותן שנים בהן חשתי תחושה של התנצלות מתמדת למול אחרים, הן דתיים והן חילוניים (אם בכלל קיימת הפרדה מוחלטת כזו). כמסורתי חייתי, ואני חי, בין שני העולמות, או נכון יותר לומר, חי את שני העולמות. מה שלא כל כך הסתדר לאחרים – "או שאתה דתי או שאתה לא", "חפיפניק", "אתה לא יודע מה אתה רוצה" – לא נחסכו ממני אמרות כאלו ואחרות, ואני, אני חי ומכבד הן את עולם המסורת הנענה לצווי היהדות והן את העולם החופשי (מעול תורה ומצוות), הנענה גם לחוקי ההומניזם והאופנה. מה לעשות?!

בהגדרה שלי את יהדותי אני לא משתבץ במסגרות הקיימות – יהודה מאימראן

יהודה מאימראן, יהדות מסורתית

בהגדרה שלי את יהדותי, ולא רק שלי, אני לא משתבץ במסגרות הקיימות- לא חרדי ולא רפורמי ולא חילוני ולא בזרם הדתי לאומי, ובכל זאת אני אדם שהיהדות היא מרכזית בחייו ומכוונת אותם מאוד. אני לא שייך לאף אחת מהמסגרות האלה על אף ואולי בגלל שבכל אחת מהן יש רעיונות, אמונות יסוד וערכים מרכזיים שאני מקבל אותם. אני מזדהה עם המסירות הרבה והנאמנות של החרדים ליהדותם אך לא מסכים עם אופן המימוש של מסירות זו. אני מקבל את רעיון חופש הבחירה, חופש הדעה, הומניזם וכבוד האדם, אך לא חושב שצריך להיות חילוני בשביל להחזיק בהם. להלכה חשיבות מכרעת בעיני לקיום העם היהודי ושימור זהותו, או אפילו שליחותו ובכל זאת אינני מגדיר את עצמי כהלכתי או תורני. ארץ ישראל חשובה לי מאוד, וזה לא הופך אותי לשייך לזרם הציוני-דתי או למה שמתפתח כבר כמה שנים – הזרם החרדי- לאומי.

זה שילוב קטלני, ואני גאה בו – בשמת לוי יצחק

בשמת לוי יצחק – מתוך: סיון רהב, הזמן הצעיר, ידיעות אחרונות וספרי חמד, ישראל 2000, עמ' 11-32

הבית שלנו תמיד היה בית מסורתי. יש חמסות, יש ברכת הבית, ושומרים על כשרות עם שני סטים נפרדים של כלים. אימא מדליקה נרות בכניסת השבת, ולפעמים אבא והאחים שלי הולכים לבית הכנסת. כשהם חוזרים, כולנו אוכלים ארוחת שבת. אבא עושה קידוש, אנחנו נוטלים ידיים והוא מברך 'המוציא לחם מן הארץ' על החלות. שרים שירי שבת – 'צור משלו', 'אדון עולם', 'עושה שלום במרומיו', 'שבחי ירושלים', כל השירים שמאחדים ומגבשים. אני אוהבת את ארוחות השבת האלה. אין דבר כזה לא להשתתף בהן, זה חוק בל יעבור. כולם יושבים לאכול ביחד, לא משנה אם ישנים, אם עייפים, אם ימות העולם. אם מישהו לא היה רוצה, לא היו דוחקים בו, אבל כולם רוצים, אנחנו אוהבים לעשות את זה. אין קטע של מי בא ומי לא בא, זו מין מסורת שלקחנו על עצמנו. בסוף הארוחה אח שלי ואבא שלי תמיד מברכים ברכת המזון. בדרך כלל בארוחה אנחנו צוחקים, מדברים על השבוע, על מה שהיה. לפעמים יש דברים כאלה מצחיקים, שאח שלי לא מסוגל לברך, ואז אבא שלי ממשיך את הברכה לבד.

מיעקב אבינו ליעקב הסבא של הסבא שלי – אהוד בנאי

אהוד בנאי, "ויוותר יעקב לבדו", סיפורי ראשית, תניא ציון (עורכת), הוצאת אשכול (ידיעות אחרונות וספרי חמד), 2002, עמ' 437-439

אולי הוא [המאבק של יעקב במלאך] מאבק פנימי-רוחני שקורה בתוך נפשו של יעקב, שנצרך כאן להיאבק בשדים שבתוכו ובפחדים שלו, כדי שיוכל להיכנס אל ארץ כנען… ולמלא את התפקיד הנכבד שמוטל עליו: להקים את הבית היהודי הראשון, המשפחה שממנה עתיד להסתעף עם ישראל כולו לדורותיו.

אלוהים היה מאד עניו, לא היו לו עיניים גדולות – יוסי בנאי

מתוך: "כיפות מקרטון ושומר מוסר", פנים 1, הוצ' הסתדרות המורים בישראל 1997

יוסי בנאי

עבורי ועבור המשפחה שגדלתי בה, המסורת היתה לא פחות קדושה מציציות בחוץ, אם לא יותר. כשהאבא של הסבא שלי עלה ב- 1880 לירושלים, לא היו לו בראש חסינות ולא פוליטיקה. מה שהיה לו זה ספר תפילה, וחלום רחוק. האלוהים שלו היה מאד עניו, לא היו לו עיניים גדולות, והוא הסתפק במועט, ובעיקר, לפי עניות דעתי, היתה לו המון סובלנות. וכך, בהמון סובלנות, גדלנו דור אחרי דור.

זיכרונות – רחל אבוחצירה

רחל אבוחצירה

א. זהותי כמסורתית התעצבה בחיק המשפחה. אני זוכרת שתמיד היה בבית הוריי סיר אוכל נוסף על הכיריים, או אורח נוסף על שולחן השבת או החג. הסיר היה מיועד ל"חברה של אמא", דמות מסתורית שלא הכרנו… יום אחד, ואני בכיתה ו' או ז', אמי הרגישה לא טוב וביקשה ממני ומאחותי לגשת לאותה חברה ולמסור לה את הסיר. צעדנו בציפייה מלאת סקרנות לכתובת שמסרה לנו. הגענו לבית קטן בקצה הרחוב. אישה זקנה פתחה לנו את הדלת. החדר היחידי בו התגוררה עם בתה שהיתה בסביבות גיל חמישים היה צנוע מאד. היו בו שתי מיטות, שולחן וכיסא וארון קטן. האישה הודתה לנו בחום על הסיר ומלמלה: יש לכם אמא צדיקה, אמא צדיקה…

ישנם תחומים אישיים בהם "דעת תורה" אינה קובעת – אסתר שקלים

אסתר שקלים

אני יהודיה דתית מסורתית מזרחית. גדלתי בבית מסורתי מזרחי טיפוסי. ינקתי את האמונה התמימה באלוקים יחד עם חלב אימי. הורי שעלו מאיראן חינכו אותי ליהדות מתונה, פתוחה וסובלנית הזורמת עם החיים. השייכות והמחויבות שלי ליהדות ולעם ישראל נובעות קודם כל מההרגשה העמוקה שאני חוליה בשלשלת הדורות ומהכבוד, הנאמנות והאהבה הרבה שאני רוחשת להורי ולאבות אבותיי באיספהן, ורשה וקזבלנקה, ששמרו בקנאות על אמונתם למרות ההשפלות והגזירות הקשות שהיו מנת חלקם.

מה שהקב"ה בעצמו ציווה אותי איני מצליח לעשות – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, המסורתי החדש וההלכה: פנומנולוגיה

בשירות המילואים האחרון שלי נהגתי לשבת בבית הכנסת בין תפקיד לתפקיד ולקרוא. עם הספרים שנפלו לידי נמנה סידור שצירף הלכות חשובות הקשורות בתפילה, שכתב בנו של הרב עובדיה יוסף, הרב דוד יוסף. את תשומת לבי תפסה ההערה הזאת: חובה ליטול ידיים לפני האוכל. אם עני בא לאכול, אסור להגיש לו לאכול כשיודעים שאין הוא נוטל ידיים. אבל אם מדובר בגביר, אפשר לתת לו לאכול בכל מקרה.