דרך המלך עוברת באמצע – קובי אוז
קובי אוז: מכור לריבוי, ארץ אחרת גיליון 31
בנעורי חשבתי שההורים שלי צבועים. הסתירות הפנימיות בבית הוריי זעקו דרך הסדקים בהגיון הנעורים שלי, לא הבנתי איך שמים פלטה בשבת ובאותה נשימה נוסעים לים, לא הבנתי איך מצד אחד עובדים חודשים כדי להכשיר את הבית ולבער בו את החמץ, ומצד שני לא טורחים לקרוא את החצי השני של ההגדה של פסח (זה שאחרי האוכל). לא הבנתי איך מכבדים את כל החגים, ובכל זאת משתדלים להתחמק ככל האפשר מלהתפלל בבית-הכנסת. ההורים שלי חיו מתוך סתירה פנימית;
אבל לא רק הוריי נתפשו בעיניי כצבועים. רוב המבוגרים שמסביבי היו רב-פרצופיים, או לפחות דו-פרצופיים, באופן מרגיז. סבא שלי ז"ל, שהיה רב/מוהל/פייטן/שוחט, נראה דומה יותר לצ'ארלי צ'פלין מאשר לרב חרדי, הוא היה אדוק אבל ישב ליד שולחן מרוחק כשהיינו רואים טלוויזיה בשבת, ומעולם לא כפה עלינו לשנות את אורחותינו בשמה של דת משה וישראל. דודה שלי, דודה רשל, קראה ספרות צרפתית איכותית, צידדה בכל דבר שיש בו ניחוח אירופי ולמרות זאת היא היתה משילה את האליטיזם שלה לרגל אירועים בטחוניים ומגדפת את כל הערבים לדורותיהם בטוניסאית עסיסית, כאילו היא מלכת הלבנט בכבודה ובעצמה.
כל הילדות שלי התווכחתי עם הוריי, הם לא היו חילונים מספיק ובטח שלא דתיים, הם הצביעו מערך וזה לא היה מספיק שמאל בשביל קובי הנער; הדבר העקבי ביותר בהתנהלותם היה חוסר העקביות. והם… הם הסתכלו עלי במבט סלחני ומלא גאווה, שכולו אומר: "יבוא יום ותבין". אמא שלי אמרה תמיד שדרך המלך עוברת באמצע, ואני לדידי גרסתי שדרך האמצע היא דרכם של לוזרים, פשרנים וּותרנים.