רוצים שנגיע להעביר אצלכם/ן בית מדרש חברתי?

מרכז ההדרכה של "ממזרח שמש-כל ישראל חברים" מהווה מקום מפגש פיזי, רגשי ורוחני בין זהויות שונות במרחב הישראלי והיהודי. במפגש נעסוק בבירור זהות, במנהיגות עצמית וחברתית, בהרכב החברה הישראלית, ועוד; כל זאת באמצעות פגישה חווייתית, אישית וקבוצתית, עם מקורות יהודיים וישראליים מתקופות שונות וברוח חכמי יהדות ארצות האסלאם.

אנו מאמינות/ים כי באמצעות שינוי התודעה הישראלית הרחבה, ע"י הפרטים והמגוון האנושי המרכיב את החברה, ניתן לעשות שינוי חברתי ולהפוך את המקום בו אנו חיות/ים למקום שמכיל זהויות שונות ומעניק לכולן מקום שווה.

מרכז ההדרכה מספק סדנאות, סמינרים, ימי עיון, קורסים, הרצאות וסיורים- לקהלים שונים ומגוונים: סטודנטיות/ים, א/נשי חינוך, הורים, ש"שינים, מכינות קדם צבאיות, מכינות בוגרות/ים, מדריכים/ות בתנועות הנוער השונות, רבני קהילות, תלמידי/ות תיכון וחט"ב, עובדים/ות סוציאליים/ות, עובדות/ים עם א/נשים בעלי/ות צרכים מיוחדים, משרתי/ות כוחות הבטחון, בני/ות שירות לאומי ועוד.

הסדנאות מותאמות לקהל היעד, ונבנות לפי צרכי המקום ומאפייניו.

אנו פועלות/ים בכל רחבי הארץ- ישנה אפשרות שנגיע אליכם/ן, או שתגיעו להתארח אצלנו (בתי המדרש שלנו ממוקמים בירושלים ובחולון).

צרו קשר- עוד היום, עם סיגל אברהם, מנהלת מרכז ההדרכה, במייל sigal@mizrach.org.il  או בטלפון 058-6518290.

זה שילוב קטלני, ואני גאה בו – בשמת לוי יצחק

ממזרח שמש > כללי  > זה שילוב קטלני, ואני גאה בו – בשמת לוי יצחק

זה שילוב קטלני, ואני גאה בו – בשמת לוי יצחק

בשמת לוי יצחק – מתוך: סיון רהב, הזמן הצעיר, ידיעות אחרונות וספרי חמד, ישראל 2000, עמ' 11-32

הבית שלנו תמיד היה בית מסורתי. יש חמסות, יש ברכת הבית, ושומרים על כשרות עם שני סטים נפרדים של כלים. אימא מדליקה נרות בכניסת השבת, ולפעמים אבא והאחים שלי הולכים לבית הכנסת. כשהם חוזרים, כולנו אוכלים ארוחת שבת. אבא עושה קידוש, אנחנו נוטלים ידיים והוא מברך 'המוציא לחם מן הארץ' על החלות. שרים שירי שבת – 'צור משלו', 'אדון עולם', 'עושה שלום במרומיו', 'שבחי ירושלים', כל השירים שמאחדים ומגבשים. אני אוהבת את ארוחות השבת האלה. אין דבר כזה לא להשתתף בהן, זה חוק בל יעבור. כולם יושבים לאכול ביחד, לא משנה אם ישנים, אם עייפים, אם ימות העולם. אם מישהו לא היה רוצה, לא היו דוחקים בו, אבל כולם רוצים, אנחנו אוהבים לעשות את זה. אין קטע של מי בא ומי לא בא, זו מין מסורת שלקחנו על עצמנו. בסוף הארוחה אח שלי ואבא שלי תמיד מברכים ברכת המזון. בדרך כלל בארוחה אנחנו צוחקים, מדברים על השבוע, על מה שהיה. לפעמים יש דברים כאלה מצחיקים, שאח שלי לא מסוגל לברך, ואז אבא שלי ממשיך את הברכה לבד.

אימא שלי בדרך כלל לובשת לארוחת השבת את הכופתאן המסורתי המרוקאי. בחגים כולם מתלבשים חגיגי, גם אני. כשאין לי כוח למצוא משהו יפה ללבוש בחגים, אז גם אני לובשת את הכופתאן, יעני כאילו מסורת.

כשהייתי יותר קטנה הייתי יוצאת לשכונה אחרי ארוחת השבת. כל הילדים היו יורדים לשכונה והיינו מחליטים מי קורא למי, מתחלקים לצוותים ומביאים את כולם מהבתים. היינו משחקים שוטרים וגנבים, תופסת, מחבואים, או סתם יושבים, מדברים וצוחקים. היום, אחרי הארוחה אני בדרך כלל יוצאת לחברים, לראות אצלם סרטים או לבלות ביחד בפאב.

אין בך תחושה של סתירה לצאת לפאב לאחר סעודת ליל שבת? שום הרגשה שמצד אחד את מקדשת את היום אבל מצד שני מחללת אותו?

אני יודעת שזה חילול שבת, אני מודעת לכך. כן, היה לי את הקטע של ההתנגשות: את עושה מעצמך צחוק? או שאת שומרת שבת או שלא, אין דבר כזה לשמור חלקית! אבל אז הבנתי שזה מתאים לי. אני רואה את המסורת כערך מוסף שנוגע למוסריות, לחיים, למשפחתיות, וזה יותר חשוב לי מהחילול של השבת. ובכל זאת, הדילמה הזאת קיימת. בדרך כלל אני פשוט משתדלת לבלות בבתים של חברים, ואז זה לא כרוך בלחלל שבת בפומבי. כלומר, לצאת לעיר עם רכב ולנסוע. אבל אני כן רואה אצלם טלוויזיה וכן משתמשת במיקרוגל.

בבית אנחנו משתדלים לנסוע בשבת כמה שפחות. יש לנו פלטות של שבת ולפעמים אנחנו משתמשים בהן, למשל כשאחותי ובעלה, ששומרים שבת, באים אלינו. בתקופה שאחי היה דתי השתדלנו לכבד אותו ולחלל שבת כמה שפחות. אחר כך הוא הבין שאם הוא רוצה להיות דתי, שיהיה דתי ושיעזוב אותנו בשקט. היום הוא כמונו, חזר אלינו, הוא כבר לא דתי כמו שהוא היה.

הרבה אשכנזים חילונים לא מכירים אישית אף אדם דתי, בעוד שאצל הספרדים תמיד יש איזה קרוב שומר מצוות. ככה זה גם אצלכם?

כן, אצלנו במשפחה יש הרבה דתיים, אנחנו משושלות של רבנים. שם המשפחה שלי זה לוי-יצחק, ובתימן היה רב גדול שהשם הפרטי שלו היה יצחק ושם המשפחה לוי. כשהוא נפטר חיברו את השמות כדי לכבד אותו. יש לי דוד סופר סת"ם, ודוד אחר שהוא רב שיש לו בית כנסת במעלה אדומים. גם לסבתא שלי יש אחים ואחיות דתיים. אנחנו מקורבים לדת, כך שאת הרעיונות האלה אחי לקח מהרקע שלנו, כי מאז שאנחנו קטנים אנחנו מכירים את הפן הזה.

למדנו בגנים דתיים של רשת 'איתרי', כי אימא שלי רואה בזה ערך. מילדות נורא אהבתי תנ"ך. תמיד סיפרו לי את סיפורי התורה באופן שנגע לי, ואהבתי ללמוד את זה גם לבד. כשהייתי בת עשר הלכתי כל שבת בשבע בבוקר לומר תהילים אצל אחת מהשכונה שהיתה עושה קריאת תהילים בבית שלה. היינו יושבים וקוראים יחד תהילים ועורכים דיונים בקבוצות קטנות, ואז מקבלים קרמבו, חבילת מסטיקים וכאלה. […]

זה נשמע לי משונה שבחורה עולה לתורה. כאילו, למה? זה קצת מוזר ולא מוכר, לא הייתי רואה את עצמי עושה כזה דבר. מה שהוא של הגברים – הוא של הגברים, ומה שהוא של הנשים – הוא שלי. מה אני צריכה לעלות לתורה? להיות כמו הבנים? בצבא כן צריך להיות כמו הבנים, ואני הולכת להיות מדריכת שריון, כי בצבא חשובים לי הקרביות, השטח, החול, הקשר לאדמה, העבודה הפיזית. אבל לא צריך להגזים עם הפמיניזם. לשים תפילין לנשים? בשבילי תפילין וכיפה זה גבר. אני לא רואה בזה משהו שנשים צריכות לעשות, משהו שלנו.

בתחילת התיכון הכל נשמע לי מוזר. לי תמיד היה ברור שאוכל זה דבר כשר, ופתאום בימי הולדת, כשיצאנו לחגוג, החברים שלי בחרו במסעדה לא כשרה. לא אכלתי שם. תמיד עמדתי על שלי. להם זה נשמע תמוה, אבל אחר כך הם הסכימו ללכת לפעמים למקומות כשרים. כשהלכתי אליהם הם חיפשו את הדבר הכי כשר לתת לי או שהלכנו לקנות דברים בחוץ. הם באמת השתדלו לעשות את המיטב.

הייתי מדברת אתם על זה. אני טענתי שהם עושים דברים דווקא. יש כאלה שגם אם הם לא אוהבים חזיר, הם אוכלים את זה, כדי להוכיח לדתיים, כדי לעשות דווקא. כל הקטע של הדווקא היה נורא חזק אצלם: לא יגידו לי מה לאכול, לא יגידו לי מה לעשות, אני דווקא אעשה ככה.

… אני כבר מספיק גדולה להבין מה טוב בשבילי, ואני יודעת שמאד חשוב לי לשמור על המסורת. אני רואה בכך ערך עליון. אנחנו יהודים. השמירה על זה היא אחד הדברים הכי חשובים, הכי מהותיים והכי מגבשים. ובכלל, התנ"ך הוא דבר מוסרי. עשרת הדיברות, למשל. אלה דברים שצריכים לדעת לא בגלל שאנחנו יהודים. גם בגלל זה, כמובן, אבל כבני אדם זה הכי חשוב בעולם…

חילוניים רבים נחשפו לכשרות כשהם היו בבית שלי. לא הסכמתי שהם יערבבו בשר וחלב, לא הסכמתי להרוס את מה שאנחנו עושים. אצלי יחיו לפי מה שאני, וכשאני אצלם הם עדיין יחיו לפי מה שאני. אין ספק שהקטע של כשרות שכיח יותר אצל הספרדים. אני יודעת שבמאה שערים הרוב אשכנזים, אבל באוכלוסייה שאני חייתי בה, אצל החילונים הירושלמים, הדת והמסורתיות הן יותר אצל המזרחים. אני לא יודעת לשים יד על הנקודה שבגללה המצב כזה, אבל נראה לי שבגולה האשכנזים נורא הקפידו, נורא סבלו מהדת, ואני יכולה לשער שהם הרגישו חנוקים, ורצו להתקדם אחרי שהם נחשפו פתאום למערב. לעומת זאת אנחנו רצינו לשמר את הדת.

אצל המזרחים הקטע הוא שאם אתה לא דתי אתה מסורתי, ואצל האשכנזים או שאתה דתי או שאתה כופר. בזה לפחות אני נתקלתי. זה לא צריך להיות ככה. הדתיים שדיברתי אתם אמרו לי שהם דווקא מעדיפים דתי או כופר. קשה להם להתמודד אתנו, המסורתיים.

בזמן שאת נאבקת בפירורי חמץ שבועיים לפני פסח, יש חבר'ה בגילך שיעשו טובה להורים שלהם אם הם יבואו לדודה בליל הסדר.

אני לא מקנאה בהם וגם לא מרחמת עליהם. לדעתי, הם פשוט מפספסים את האווירה הזאת של משפחה, של אחדות, של אהבה, של ליהנות ביחד. אבל מי אני שאגיד להם מה לעשות? הרבה חברות שלי ראו איך אנחנו מתנהגים ואמרו: הלוואי שהיינו כמו המשפחה שלכם. כיף לי להיות בבית, אני רק מחכה לרגע של להיות בבית, עם המשפחה. אצל המזרחים זה קיים, אבל אצל אשכנזים יש התרופפות בקטע הזה. יש דבר שנקרא אווירה של חג, דברים כל-כך עילאיים שעושים לך את זה. אי אפשר להסביר את זה, רק אם חווים את החוויה הזאת יודעים על מה אני מדברת…

את מדברת על מנהגים, טקסים, רבנים ואמונה בקברי צדיקים, ומה עם אלוהים? את מאמינה שהוא קיים?

כן, זה ברור לי, אבל אני לא יכולה להסביר, כי זו אמונה. אמנוה זה או שיש או שאין, זה דבר שאת לא יכולה להתווכח עליו… אני מוצאת את עצמי מדברת עם אלוהים. יש לי את הלילות האלה, בעיקר כשנשברים. למשל, בתקופה שאימא שלי סבלה היה קטע של 'אלוהים, תגאל אותה מהייסורים, תעשה לי אימא בריאה שעומדת על הרגליים'. לפעמים ביקשתי שאני אצליח, שאני אביא את הצדק לעולם. תמיד אומרים שרק כשיש אסון פונים אל אלוהים, אבל אני הורגלתי לפנות אליו תמיד, גם בדברים טובים. אני תמיד מודה לו.