מבט אישי מקרית שמונה- שולמית אברג'ל-טימסית

מאז שאני זוכרת את עצמי ישנם שני דברים שתמיד הייתי גאה בהם:

האחד, היותי תולעת ספרים, קוראת כל מה שאני רואה. קונה, משאילה, קוראת את אותו הספר שלוש וארבע פעמים (כן, כן…הארי פוטר) ואפילו קוראת כמה ספרים בו זמנית.

השני, היותי בת קריית שמונה. נולדתי וגדלתי בקריית שמונה.

אני מתה על קריית שמונה, אתם יודעים מה? אפילו מאוהבת…

פעם חשבתי שזה בגלל האנשים החמים והטובים, אבל אני מהסוג שלא מכיר אף אחד.

אחר כך חשבתי שזה בגלל האוויר המדהים, אבל אוויר טוב יש גם בקיבוץ.

אולי בגלל התרבות והפעילויות הרבות, אבל אם נודה על האמת, אלו מעולם לא היו כאן בשפע…

אז למה אני אוהבת את קריית שמונה? לא יודעת והסיבה גם לא ממש משנה. בינתיים אני כאן.

יצא לי לעזוב את קריית שמונה לאחר נישואי למשך שנה ולגור באזור נהריה, בכל שבת כאשר היינו נוסעים להורים הרגשתי…"אחחחחח…..אני חוזרת הביתה!".

קריית שמונה היא  העיר שלי. לא משנה כמה ידברו על הקשיים בעיר הזו היא תמיד תהיה הבית  שלי. כשקשה בחיי הנישואים (ותסמכו עלי…קשה…) לא מרימים ידיים ועוזבים. מדברים, משקיעים ומשפרים כדי שיהיה לשני הצדדים טוב יותר. כך בעיני בכל דבר בחיים ובמיוחד במקום שבו בחרנו לחיות. אפשרויות לעזוב לא חסרו, אבל כבר אמרתי…אני מאוהבת. נכון שחסרים מקומות תעסוקה ואין מספיק בתים לקנייה, עכשיו מאיימים לסגור את הספרייה, המתנ"ס, היכל התרבות… אבל במקום לבכות על מר גורלנו, להיזכר בימים יפים יותר ופשוט לעזוב, יהיה הרבה יותר קשה , אבל הרבה יותר נכון להישאר ולהילחם על הבית.

לפני כמה שבועות נערך כנס בנושא מנהיגות ובו זכיתי להכיר כמה מן הקבוצות הפועלות בתוך ובשביל קריית שמונה, קבוצות סטודנטים וקבוצות מבני העיר. המפגש בין הצעירים "מבחוץ"  לבני המקום לא היה פשוט- צעירה אחת טענה כי: "תושבי קריית שמונה לא רוצים שיעזרו להם" וחלק מהמשתתפים בני המקום (ואני בניהם) נעו בכסא באי נוחות המהולה בעלבון וכעס ומנגד היו אחרים שהאהבה לעיר מניעה אותם להישאר פה למרות הכל. המפגש הזה הזכיר לי סיפור מהתלמוד הבבלי (מסכת תענית דף כ"ד, עמוד א' ) מסופר על רב אחר ש"הזדמן למקום אחד": שומקום, סוף העולם שמאלה, אפילו לא מצוין שם המקום… חלף בדרך, משהו בסגנון בדרך לצימר בצפון נקלע לתחנת דלק בקרית שמונה… הוא מחליט לגזור תענית מאחר ונראה לו כי במקום לא יורד גשם. הפלא ופלא על אף גזירת התענית שהיא חמורה ביותר, הגשם לא מגיע. "ירד לפניו שליח ציבור", הגיע לפגוש אותו אחד מבני המקום, אמר "משיב הרוח ונשבה הרוח", אמר "מוריד הגשם ויורד הגשם". כך, בכזאת קלות, שליח הציבור מצליח במקום שהרב עם גדולתו, שהזדמן למקום מבחוץ, נכשל. הרב שמנסה להבין את פשר הדבר, שואל את שליח הציבור: "מה מעשיך?" וזה עונה לו: אני עוסק בחינוך ואני מלמד עניים כבני עשירים ומי שלא יכול לעמוד בשכר הלימוד, איני לוקח ממנו דבר ומי שקצת קשה לו ללמוד, אני מפייס אותו עם קצת דברים טובים, עד שיבוא וילמד. שליח הציבור, כבן המקום, מנסה להגיד לרב שהזדמן משהו על הסיבה בגינה החלה הבצורת ומציע פיתרון שונה מתענית: חינוך הדורות הבאים. אולי אם אותו רב היה טורח לשאול, לברר, להתעניין לפני גזירת התענית, היה מגלה צורך אחר של התושבים. גם אצלנו בקרית שמונה, אולי קשר אמיתי ובגובה עיניים עם "שליחי הציבור", עם בני המקום, היה מגלה שהצורך אינו בצביעת בתים או הפנינג מתנפחים אלא דווקא מיתוג חיובי של העיר? מקומות תעסוקה? מסילת רכבת? אבל בשורה התחתונה, אי אפשר להתעלם מכוחו של הרב בסיפור, שהרי המפגש בינו לבין שליח הציבור, המפגש בין ה"חוץ" ל"פנים" בסופו של דבר הביא את הגשם. וכמוהו גם המפגש בין הקבוצות השונות בעיר: בני המקום, כאלו שהתאהבו בה כמוני ובאו לחיות כאן וגם כאלו שחולפים בה בזמן לימודיהם במכללה ורוצים לעשות משהו משמעותי. אם רק נשכיל לשתף פעולה ולקדם יחד דברים, נהייה כוח שלא ניתן לעמוד בפניו.

סגירת הספרייה היא מכה קשה וכואבת לרבים מהתושבים בעיר. פעם בשבוע כשראיתי שהבת שלי מתחילה לאבד את הסבלנות בבית, היינו יוצאות לספרייה. כל אחת בוחרת לה ספר, ומתיישבות לקרוא. כן, זמן איכות בלי קפיצות, בלי צבעים ובלי צעקות. ובסוף כמובן שהיינו לוקחות ערימת ספרים הביתה.  (לכל מי שדואג עדיין לא סיימנו את המלאי) כמונו יש עוד רבים שהספרייה מהווה להם בית שני. ספרייה בעיר היא דבר ברור לכולם, עד שהיא נסגרת. אבא אחד אמר שצריך לפרוץ לספרייה בכוח, אחר אמר לחסום את הכביש, אחר אמר שהפתרון הוא לא כוח.

מאז ומעולם לא אהבתי פוליטיקה, עבורי פוליטיקאי היה שם גנאי למי שניסה לתחמן אחרים. אבל אמר איש אחד והסכמתי מאוד עם דעתו, שהשינוי צריך להיות מבפנים. אם אני רוצה לשפר את התנהלות העיר הזו, אני צריכה להיות בעירייה. אז להגיד שאני מתמודדת בבחירות הבאות… ממש לא. אבל לשנות מבפנים אפשר גם ככוח של תושבים. אם יהיה לנו מספיק איכפת ולא ניתן לדברים לעבור לידינו יקרה כאן שינוי.

מכירים את המילה פוטנציאל? אני טוענת שקרית שמונה היא עיר עם אפשרויות בלתי מוגבלות. היא יכולה להיות בשביל כולם מה שהיא בעיני עכשיו הפנינה של הגליל. ועם שינוי חשיבה ועשייה נכונה זה גם יקרה.יש שיר שאומר: "מי יציל את הבית שלי…." ולי זה ברור שהתשובה צריכה להיות….. אני!

שולמית אברג'ל טימסית, בת קרית שמונה, חברה ב"קהילת שמונה", קהילת בני מקום בעיר הנתמכת ע"י הסוכנות היהודית ובליווי "ממזרח שמש".