ויתור על נקודת מוצא אוניברסאלית – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "מזרחיות, מסורת, כור היתוך: לקראת נרטיב אחר"

המסורתיות היא הנורמטיביות של עולם הערכים של הוריי. נורמטיביות זו אינה פשוטה, ומה שכרוך בה ראוי למחקר פנומנולוגי שאינני יכול להידרש אליו כאן בשלמותו. ראשית אין היא חזרה לעבר ואין היא חיקויו של עבר זה, אלא היא עמדה שרואה את שאלת מחויבותי אל העולם של הוריי כשאלה שיש להידרש אליה. וכי יתרה מזו, מה שנראה להוריי כבעל חשיבות ובעל ערך הוא מטעם זה בלבד, ובשווי הסיבה, חשוב בעיניי יותר מאשר רעיון מתחרה אחר… נשמתה של המסורת היהודית היא בשילוב בין "והגדת לבנך" מצד ההורים ו"כבד את אביך ואת אמך" בעשרת הדברות.

להיות יהודי מסורתי הוא לוותר על נקודת מוצא אוניברסאליות, יאמר על כך הרמן כהן מה שיאמר. הפנייה לאוניברסאליות קיימת בתור אידיאל של "אור לגויים", אבל עד אז העניין הוא "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". זו גם הסיבה שלמיטב הבנתי עיקר המאמץ של ההוגים בעם ישראל לא היה להוכיח את יתרון היהדות על פני כל התפיסות או את הכרחיותה של היהדות, אלא להסתפק בהוכחה של העקביות שלה בלבד. ביהדות יש יצירה של קשר לאלוהים בתיווך העבר שלי. משום כך הקישור בין הנאמנות להורים לנאמנות לקב"ה קשור באופן אימננטי ביהדות. בכך איננו מקדשים את קבוצת ההורים כפרטים: ההורים עצמם יכולים להיות חוטאים גדולים, ולמרות זאת עולמם של ההורים הוא השלט היחידי המכוון לקב"ה. טול שלט זה, ונטלת את עצם מהותה של המסורתיות היהודית.

[…] להיות מסורתי הוא לתפוס את עצמך כחוליה בשרשרת ארוכה. הרבה נקבע כבר מן ההקשר שבו נולדתי. כשם שאינני בוחן בכל רגע את השקפת עולמי לאורך חיי כך אינני בוחן את חייהם ואמונותיהם של אבי ואמי בכל רגע. מצד שני, כשם שיש מקום לשינוי דעתי בגיל שלושים כך יש מקום לשינוי בתוך תנאי החיים שנולדתי להם. הוריי אינם מקריים לי. חיי וחייהם נמתחים על פני הזמן בשרשרת של מסירה. המלט המחבר חוליות אלה הוא הנאמנות מצד הילד והאחריות מצד ההורים, שאינה אלא הנאמנות להוריהם שלהם. אם מישהו מסר השני קיבל וזה שמקבל הוא מסור ונאמן, ולא מדווח.

[…] להיות יהודי מסורתי הוא להיות נאמן לחינוך שזכה לו האדם, על הייחוד של חינוך זה: מסירה של הברית בין עם ישראל לאלוהיו. מכאן החשיבות של החינוך בהגדרת הזהות של היהודי המסורתי, והדרישה לזהירות בו.