"עבודת הטקסט" לעומת מסירה בעל-פה – יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן

יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן: מעבר לדיכוטומיה "דתי-חילוני": המסורתיים בישראל

אנחנו מבינים את המונח "מסורתיות" כמתייחס לאורח חיים המתנהל, לפחות בחלקו, בהתאם למסורת, כלומר, התנהגות הנלמדת מהסביבה הקרובה, בייחוד המשפחה המורחבת. זוהי התנהגות דתית, משום שחלקים רבים ממנה מתייחסים לנושאים בעלי עניין דתי. אחת הדרכים היותר יעילות להבנתו של המונח "מסורתיות" הוא באמצעות הנגדתו לתמונת-המראה שלו, "עבודת הטקסט" ( scripturalism ). […] אצל המסורתיים, המנהג הוא שמכתיב את ההתנהגות הדתית; אצל "עובדי הטקסט" (=ה"סקריפטורליסטים"), ההתנהגות הדתית הינה פעולה מודעת לעצמה, העומדת בבחינה עצמית מתמדת. בקרב המסורתיים, החיים הדתיים נשלטים על ידי ההרגל ועל ידי מה ש"נראה נכון"; אצל "עובדי הטקסט" החיים הדתיים נשלטים על ידי חוקים. הסמכות בעולמם של המסורתיים מושרשת במנהגים ובבית, בתרבות – היא מועברת באופן מימטי; הסמכות בעולמם של "עובדי הטקסט", לעומת זאת, מושרשת בטקסטים, כפי שמפרשים אותם חכמי הדת (קרי, במקרה היהודי, תלמידי החכמים) וראשי מוסדות החינוך הדתיים הגבוהים (במקרה היהודי אלו הם, כמובן, ראשי הישיבות). בעולמה של הדת המסורתית ובעולמם של המסורתיים, ההבחנה בין ההמונים לאליטה היא קבועה וקשיחה; בעולמה של דת "עבודת הטקסט", על כולם לשאוף להיות מה שוובר כינה "וירטואוזים דתיים".

אחד המאפיינים הייחודיים למסורתיים הוא פתרונם למתח שבין הדת למודרניות. שלא כמו "עובדי הטקסט", שמקפידים לנהל את כל תחומי חייהם על פי ההלכה (בביטוייה הקיצוניים של עמדה זו משתלטת ההלכה גם על תנועות הגוף), ובמובן מסוים מקדשים כל מימד של החיים, המסורתיים משלבים את מה שהם מחשיבים לדתי או קדוש אל תוך הדפוס הרגיל של חייהם, המודרניים בעיקרם. ישנם ימים קדושים, אנשים קדושים ואירועים קדושים. הקדושה מחייבת התנהגות מיוחדת מאוד ומציבה דרישות מיוחדות מאוד. עבור חלק מהמסורתיים, אם אינך יכול לעמוד בדרישות אלה, אתה "יוצא" מתחומו של הקדוש, כשאתה "מוותר" או "מאבד" (באופן זמני) את מקומך בו. כך למשל, אם באחת השבתות אינך יכול או אינך רוצה לשמור על השבת, אזי השבת מאבדת את קדושתה עבורך. ייתכן ונכון יותר לומר שאתה הוא זה שמאבד את זכותך לשבת ולקדושתה; המסורתי בוחר (אם מתוך אילוצים ואם מתוך העדפה) לחלל את השבת, ולכן אינו זכאי ליהנות מקדושתה. הקדושה של השבת תמיד נוכחת, ובפני המסורתי עומדת ה"בחירה" אם להכניס עצמו אליה הוא להיוותר מחוצה לה.

… העובדה שהמסורתי מקבל את סמכותו הדתית של "עובד הטקסט" הופכת אותו למודע-בהכרח למורכבות, או למה שנדמה כחוסר עקביות, של התנהגותו וערכיו. זוהי, אחרי הכל, המשמעות של להיות מודרני. ככל שנוגעים הדברים לאידיאולוגיה, נדמה שהמסורתי מתקשה מאוד להציע תמונה אידיאולוגית קוהרנטית ועקבית. […] בין היתר, חסר אידיאולוגי זה בא לידי ביטוי בסרבנותו העיקשת של המסורתי לכפות את אורח החיים המסורתי (או, לצורך העניין, את גרסתה "עובדת הטקסט" של הדת) על אחרים או על הסביבה. (ראוי לציין, שבהקשרה של הדת היהודית, הדרישה מן הסביבה להתנהגות מסוימת, או ה"כפייה", היא חלק אינטגראלי ממחויבותו הדתית של האדם). ייתכן והקושי, או הסירוב המודע, לניסוחה של אידיאולוגיה מסורתית נובע מקבלתו של המסורתי את סמכותה של הדתיות "עובדת הטקסט". במילים אחרות, המסורתי מקבל את הטענה של "עובד הטקסט" שהוא, האחרון, מייצג את האידיאל הדתי, את האידיאולוגיה הדתית הבלעדית. המסורתי בוחר פשוט שלא "להתערב" בספירה הזו.