הזהות המסורתית היא זהות מודרנית – יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן

יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן: "מעבר לדיכוטומיה "דתי-חילוני": המסורתיים בישראל"

אנו נבקש להציע כאן את האפשרות, שהמסורתיות אינה קורבן של המודרניזציה או תהליך המעכב אותה, כי אם תופעה מודרנית, קרי: ביטוי של התמודדות עם המודרנה. זוהי התמודדות חלופית לאלו הדומיננטיות – הדחייה או ההתאמה (="אקומודציה"). ככזו, ייתכן ויהיה זה נכון יותר לראות את המסורתיות כביטוי נוסף לנוכחותן של "ריבוי מודרניות" ( Multiple Modernities ) – אותה גישה הנולדת מחוסר הנחת שבשיח המודרניזציה, ומדגישה במקומו את קיומם הבו-זמני של מודלים מגוונים של מודרניות, המתקיימים זה לצד זה תוך השפעה הדדית. ה"מודרניזציה" נתפסת בהקשר זה כאחד הביטויים – זה המערבי, שזכה לדומיננטיות – של אותן מודרניות המסורתיות, כפי שאנו נתארה כאן, אינה פרה-מודרנית כלל וכלל. המסורתי הינו מודרני לגמרי במובן זה שהוא מודע למסורתיות שלו. הוא מכיר את החלופות היכרות אינטימית למדי, הוא מודע לביקורת שמותחות חלופות זהותיות אלו על התנהגותו שלו, והוא בוחר (באופן מודע, כפי שהעידו רבים ממרואייננו) בזהות המסורתית, תוך התמודדות עם מערכת צולבת של לחצים הנובעת מבחירה זו. כתוצאה מכך, ישנה שני הבדלים חשובים המבחינים בין המסורתיים בישראל של ימינו, בהם אנחנו דנים כאן, לבין המסורתי ה"קלאסי". ראשית, ההכרה שמה שהינו טבעי עבורו/עבורה עשוי להיות לא-טבעי עבור אחרים. שנית, קבלתה של "עבודת הטקסט" כביטוי הנכון והמדויק של קיום המצוות הדתיות. כך, המסורתי אינו דוחה את "עבודת הטקסט", כי אם בוחר אילו מצוות לקיים ואלו לא לקיים. בחירה זו מושפעת מאוד על ידי המסורת שלתוכה חוּבְרַת המסורתי.

אחד המאפיינים הייחודיים למסורתיים הוא פתרונם למתח שבין הדת למודרניות. שלא כמו "עובדי הטקסט", שמקפידים לנהל את כל תחומי חייהם על פי ההלכה (בביטוייה הקיצוניים של עמדה זו משתלטת ההלכה גם על תנועות הגוף ), ובמובן מסוים מקדשים כל מימד של החיים, המסורתיים משלבים את מה שהם מחשיבים לדתי או קדוש אל תוך הדפוס הרגיל של חייהם, המודרניים בעיקרם. ישנם ימים קדושים, אנשים קדושים ואירועים קדושים. הקדושה מחייבת התנהגות מיוחדת מאוד ומציבה דרישות מיוחדות מאוד. עבור חלק מהמסורתיים, אם אינך יכול לעמוד בדרישות אלה, אתה "יוצא" מתחומו של הקדוש, כשאתה "מוותר" או "מאבד" (באופן זמני) את מקומך בו. כך למשל, אם באחת השבתות אינך יכול או אינך רוצה לשמור על השבת, אזי השבת מאבדת את קדושתה עבורך. ייתכן ונכון יותר לומר שאתה הוא זה שמאבד את זכותך לשבת ולקדושתה; המסורתי בוחר (אם מתוך אילוצים ואם מתוך העדפה) לחלל את השבת, ולכן אינו זכאי ליהנות מקדושתה. הקדושה של השבת תמיד נוכחת, ובפני המסורתי עומדת ה"בחירה" אם להכניס עצמו אליה הוא להיוותר מחוצה לה.

אנו סבורים שיש לראות במסורתיות תופעה "מודרנית" מובהקת, בראש ובראשונה משום מימד הבחירה, עליו מושתתת זהות זו: המסורתי הישראלי בן ימנו בוחר בזהותו המסורתית. היא אינה נכפית עליו, ולבטח שאינה מובנת מאליה (בייחוד לאור מערכת הלחצים הצולבים המופעלת עליו, בדרישה ש"יפתור" את זהותו השעטנזית). המסורתי מכיר את הזהויות האחרות (והדומיננטיות) היכרות אינטימית. הוא קשוב לדרישותיהן, למערכות ערכיהן, ולכמה מתכונותיהן הבולטות, בראשן מה שרואה המסורתי כ"שלמות" ו"עקביות", המבטיחות לדתי, מזה, ולחילוני, מזה, תחושה חיובית של בטחון עצמי בזהותו – פריבילגיה שרבים מהמסורתיים עמם שוחחנו התוודו כי היא חסרה להם, תוך שהם מייחסים אותה לזהויות הדתית והחילונית. הוא מודע ל"חוסר העקביות" של זהותו, ומתמודד עם רגשות אשם שמעוררת בו ההשוואה לאבי-הטיפוס ה"עקביים". ולמרות כל זאת – המסורתי בוחר להיות מסורתי. הוא מודע לזהותו, לייחודה, למגבלותיה וליתרונותיה (כמו שהוא רואה אותם, כמובן), למקומה הייחודי במפת הזהויות הסוציו-פוליטית הישראלית, ומעדיף אותה על פני האחרות. […] מסורתיים רבים מאלו ששוחחנו עמם אמרו מפורשות, לרוב מבלי שנשאלו ישירות על כך, כי הם בוחרים להיות מסורתיים. כולם מזכירים את העובדה שהם למדו והכירו את הזהות המסורתית מהבית, כולם מכירים במשקלה המכריע של עובדה זו, אך בו בזמן הם גם מדווחים על כך שבשלב מסוים בחייהם (לרוב המדובר בגיל הבגרות ובתקופת השירות הצבאי, בהן נדרש כל אדם "מודרני" לשאלות של זהותו העצמית באופן הגלוי והישיר ביותר), הם בחרו באופן מודע לאמץ את המסורתיות שהכירו מהבית כזהותם העצמית-העצמאית.