רוצים שנגיע להעביר אצלכם/ן בית מדרש חברתי?

מרכז ההדרכה של "ממזרח שמש-כל ישראל חברים" מהווה מקום מפגש פיזי, רגשי ורוחני בין זהויות שונות במרחב הישראלי והיהודי. במפגש נעסוק בבירור זהות, במנהיגות עצמית וחברתית, בהרכב החברה הישראלית, ועוד; כל זאת באמצעות פגישה חווייתית, אישית וקבוצתית, עם מקורות יהודיים וישראליים מתקופות שונות וברוח חכמי יהדות ארצות האסלאם.

אנו מאמינות/ים כי באמצעות שינוי התודעה הישראלית הרחבה, ע"י הפרטים והמגוון האנושי המרכיב את החברה, ניתן לעשות שינוי חברתי ולהפוך את המקום בו אנו חיות/ים למקום שמכיל זהויות שונות ומעניק לכולן מקום שווה.

מרכז ההדרכה מספק סדנאות, סמינרים, ימי עיון, קורסים, הרצאות וסיורים- לקהלים שונים ומגוונים: סטודנטיות/ים, א/נשי חינוך, הורים, ש"שינים, מכינות קדם צבאיות, מכינות בוגרות/ים, מדריכים/ות בתנועות הנוער השונות, רבני קהילות, תלמידי/ות תיכון וחט"ב, עובדים/ות סוציאליים/ות, עובדות/ים עם א/נשים בעלי/ות צרכים מיוחדים, משרתי/ות כוחות הבטחון, בני/ות שירות לאומי ועוד.

הסדנאות מותאמות לקהל היעד, ונבנות לפי צרכי המקום ומאפייניו.

אנו פועלות/ים בכל רחבי הארץ- ישנה אפשרות שנגיע אליכם/ן, או שתגיעו להתארח אצלנו (בתי המדרש שלנו ממוקמים בירושלים ובחולון).

צרו קשר- עוד היום, עם סיגל אברהם, מנהלת מרכז ההדרכה, במייל sigal@mizrach.org.il  או בטלפון 058-6518290.

כללי

ממזרח שמש > כללי (Page 4)

שמות ומה שביניהם

סדנת הכרות עם מושגי מפתח מעצבי זהות ועם משמעויותיהם, כגון: מסורת משפחתית, שימור וחידוש, מפגש בין תרבויות ותוצאותיו, הורים וילדים.

...

קראו עוד

מי אני ומה שמי?

על שמות וזהות, במסגרת סדנה זו מתחכים המשתתפים אחר שרשיהם המשפחתיים ודרך כך מבררים ומגדירים את זהותם.

...

קראו עוד

סדנה בנושא מסורתיות

הסדנה בנויה על מאמרו של מאיר בוזגלו "המסורתי החדש וההלכה: פנומנולוגיה" מטרת הסדנא: הבנה של תפיסת העולם המסורתית, כשלב בהבנת עולמם...

קראו עוד

פסח

ליל הסדר, ערב ט"ו בניסן, הוא מעמד שנועד לקיים את מצוות "והגדת לבנך" (שמות יג,ח). מעמד שמוקדש לסיפור יציאת מצריים, לשימור...

קראו עוד

חנוכה

לימוד על חג החנוכה וחיבור למעגל השנה היהודית.
לבחון מה עומד בבסיס המחויבות למסורת היהודית.

...

קראו עוד

פורים

המפגש יוקדש ללימוד על חג פורים ועל מגילת אסתר. קריאת המגילה היא אחת ממצוות החג ולפי ההלכה היא חלה על כולם,...

קראו עוד

יום הזכרון

זיכרון קולקטיבי הוא תמיד זיכרון של משהו: מה זוכרים?
והוא תמיד גם זיכרון לשם משהו. ה"לשם מה" – תכלית הזיכרון –...

קראו עוד

"למסורתיים אין דגל והם מפסידים מכך" / רוביק רוזנטל מראיין את ד"ר מאיר בוזגלו

מתוך: פנים- הקרן לקידום מקצועי, גיליון 14, אוגוסט 2000.

בתוך הגלים הסוערים של מלחמת התרבות מציג ד"ר מאיר בוזגלו עמדה חדשה: מסורתי מודע, הרואה דווקא ביסוד הפשרני והעמום שבמסורתיות דרך חיים חכמה ואמיצה; ש"ס היא הבטחה שאינה מתממשת מפני שהיא מסרבת לפעול ולהשפיע מעבר לסדר היום הדתי

מסורת ואחריות חברתית / יפה בניה

יפה בניה

"וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" [מלאכי ג, כ]

איך זה להיות בלי נשמה?

האנתרופולוגית האמריקנית דורותי הולנד מספרת, שבאחד ממסעותיה לסיאול, דרום-קוריאה, בעודה שותה תה עם כמה מעמיתותיה לצוות המחקר האנתרופולוגי, פנתה אליה לפתע חברתה הקוריאנית ושאלה: "תגידי, איך ההרגשה להיות בלי נשמה?" השאלה, שנשמעה מתריסה-כמעט, תפסה את דורותי לא-מוכנה וגרמה לה דיסאוריינטאציה רגעית, גם בגלל התחושה שעצם תיוגה כ"חסרת-נשמה" לא היתה מחמאה גדולה בהקשר המסוים ההוא, וגם משום שלא רק שאין לה נשמה אלא למעשה אין לה באמת צל של מושג, איך ההרגשה להיות בלי נשמה… (“Not only did I lack a soul, I also lacked any feeling of lacking a soul”)[1].

חידה אחת על הר סיני / מאיר בוזגלו

מתוך: אלפיים גליון 21

ככלל נכון יהיה לתאר את הפילוסופיה של הדת כהגות שעברה מן השאלות על אלוהים לשאלות על המאמין בו. משנרגעו הרוחות, וכל צד בעניין התייאש מלהוכיח לצד האחר שהוא בור, או אדם אי-רציונלי המשועבד להרגלים ולדעותיו הקדומות שינתה הגות זו את מוקדה: השאלה על אלוהים, טיבו, שאלת קיומו מתחלפת במאה העשרים, ואולי מאז קאנט, בשאלת מהותה של האמונה הדתית. ואכן, שאלת טיבה של האמונה באלוהים, וממילא שאלת האתאיזם והחילוניות, היא ללא ספק אחת השאלות המעלות אתגר לכל פילוסופיה: למה מתכוון מי שרואה את עצמו מאמין באלוהים, למה מתכוון מי שדוחה את קיומו של האל? ליתר חידוד, כדאי להציב איש אמונה ואיש חילוני החולקים זה על זה: כיצד יש לתאר את הוויכוח ביניהם? האם הוויכוח בנושא אמונה הוא כמו ויכוח בענייני מדע? האם כמו בסוגיות פוליטיות? האם כמו ויכוח בפרשנות ספרותית?

קיצור תיאור המסורתי

המסורתי נמנע מדיכוטומיות [של כן או לא מאמין בנסים, כן דתי לא דתי] ומעמדות נחרצות בעניינים אלו.

הזהות המסורתית קשה להגדרה וזה אחד ממאפייניה.

שאלת תוכן האמונה אולי רלבנטית יותר למחזיקים בעמדות הקיצוניות, אך אינן בגדר בעיה בעבור המסורתי.

העמדה המסורתית היא עמדה לא-דיכוטומית – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.

לכאורה אין מקום לעמדה מסורתית כלפי החיים. אנו אומרים שהאדם הוא או דתי או לא דתי. אם הוא דתי הוא לא מסורתי; אם הוא לא דתי הוא חילוני וגם אז הוא לא מסורתי. ואכן, לכאורה יש היגיון באמירה הזאת: האדם מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב או אינו מאמין; אם הוא מאמין הוא דתי, ואם אינו מאמין – הוא חילוני. ניסיון תמים להימנע מדיכוטומיה זו על ידי הצבעה על עמדות מטפיזיות לחיים, המכירות באל העומד ביסוד העולם אך לא באל שהתגלה, אינן יכולות לסייע למסורתי בנקודה זו. זאת משום שהמסורתי אינו אומר 'אני מאמין באל במובן אחד שלו אך לא מאמין בו במובן אחר'. יתרה מזאת, אם יישאל, הוא עשוי למצוא את עצמו משיב תשובה דומה לתשובתו של החרדי, ואולי אפילו תשובה דומה לתשובתו של החילוני.

העמדה המסורתית מנוגדת לעמדה הקרטזיאנית – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.

המסורתי מוותר על האפשרות להגדיר את עצמו בהצהרה על תיאוריה שהוא נאמן לה. הוא לא רואה כל ערך בחשיפה של תיאוריה כזאת. ולא משום שאין הוא עשוי להתייסר בבעיות אמונה או להיקלע למשבר ערכים; אלא מפני שהחיים שלו נעים בדרך אחרת מחייהם של חבריו, הרואים בהגדרה עקבית של עמדתם אידיאל שאין להימנע ממנו.

היחס להורים: מסורתיות כנאמנות – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "אידיאולוגיות חינוכיות: נקודות המבט המזרחיות"

המסורתי רואה את עצמו נאמן לעולם של הוריו. הוא דוחה את הרעיון של כינון עצמי, שהורישה המחשבה הקרטזית לעולם המערבי. לא הכל פתוח לביקורת, ואין הוא מתחיל כלוח חלק שמכונן את עצמו מתוך עצמו. המסורתי רואה את עצמו מסור לעולם של הוריו ומוריו, הוא מקבל מהוריו ומעביר הלאה למשפחתו ותלמידיו. בכך, אין הוא בהכרח מוותר על הרציונאליות, שכן, אין זה הכרחי לקבל את הרעיון שיותר ביקורתי הוא יותר רציונאלי. שכן, גם הביקורת טעונה ביקורת. ואולם, המסורתי אינו יכול להכחיש שהוא מוותר משהו על היותו יצור אוטונומי. כדאי אבל להעיר כי המסורתי אינו מסורתי בגלל שהחינוך שלו גרם לו להיות משועבד לעולם של הוריו, אלא הוא בחר לתת לחינוך שלו מקום של כבוד בחייו.

נאמנות למסירה על חשבון האמונה בדיווח – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"

הויכוח בין החילוני לבין המאמין אינו ויכוח בין דתי המאמין ש-P (ומקבל עליו את מה שנקבע בו), לבין חילוני שאינו מאמין ש-P. תפיסת העמדות בצורה כזאת מובילה להעמדה דיכוטומית. בקריאה נבונה יותר של מחנות היהודים אנו מגלים את המסורתיים, שלא נוח להכניסם למיטת סדום זו. אצלם בולטת הנאמנות על חשבון האמונה במה שעשוי להיראות כדיווחי ההורים. ואכן, בתיאור זה הדתי יכול לדבר על עצמו כנאמן יותר או כנאמן פחות, וגם החילוני עשוי למצוא את עצמו מתווכח על פירוש הנאמנות הזאת. אם כך, קיים רצף בין החילוני ובין הדתי ולא הפרדה.

ויתור על נקודת מוצא אוניברסאלית – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "מזרחיות, מסורת, כור היתוך: לקראת נרטיב אחר"

המסורתיות היא הנורמטיביות של עולם הערכים של הוריי. נורמטיביות זו אינה פשוטה, ומה שכרוך בה ראוי למחקר פנומנולוגי שאינני יכול להידרש אליו כאן בשלמותו. ראשית אין היא חזרה לעבר ואין היא חיקויו של עבר זה, אלא היא עמדה שרואה את שאלת מחויבותי אל העולם של הוריי כשאלה שיש להידרש אליה. וכי יתרה מזו, מה שנראה להוריי כבעל חשיבות ובעל ערך הוא מטעם זה בלבד, ובשווי הסיבה, חשוב בעיניי יותר מאשר רעיון מתחרה אחר… נשמתה של המסורת היהודית היא בשילוב בין "והגדת לבנך" מצד ההורים ו"כבד את אביך ואת אמך" בעשרת הדברות.

הנאמנות איננה יחס שרירותי למסורת ההורים – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"

באומרי כי היהדות מבוססת על הנאמנות לעולמם של הורי, ועל החינוך שקיבלתי אין כוונתי לומר שזה הנימוק היחיד לכך שאני מקבל עלי להמשיך הלאה את שרשרת היהדות. אין ספק שלכבוד להורים יש כאן מקום חשוב, אבל רגש זה אינו הטעם היחיד לאמונה. ההדגשה של הנאמנות להורים ולזהות חשובה כאשר אדם מבסס את היהדות על האמונה שלו בקיומו של מעמד הר סיני, אך נאמנות זו אינה פועלת בחלל ריק.

נאמנות למסורת כאחריות לדורות הבאים – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"

לא נעלם ממני כי יש בכתבי היהדות דברים שקשה לקבל. מי שרגיש לזכויות הנשים ימצא בהם צרימות קשות. היחס לגוי עשוי להרחיק יהודים מהמסורת, ופירושים שניתנו להיות ישראל העם הנבחר הגובלים בגזענות מקשים גם הם על החפצים להשתייך אליה. יפסוק כל אדם כאשר יפסוק – יאמר שהיהדות היא גזענות, יאמר שהדברים אלוהיים ואין לנו זכות לשפוט אותם לפי מוסר האדם, או יאמר כשם שאני אומר, שלמסורת ישראל יש אמצעים לתקן את עצמה. אם התיקון בא מן האמונה הפנימית והעמוקה באמת, הוא לא רק אפשרי אלא הכרחי.

מסורתיות , אוטונומיה, פרשנות – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"

… בסופו של דבר אנו נאמנים לאוסף מלים שירשנו מאבותינו, ולא לטענות מסוימות. באמצנו את המילים איננו חייבים להחזיק בדעה שתכליתן היא העברת טענות אמתיות או שקריות בלבד. ייתכן שתחילה כך היה: האמנו בתום-לב בכל סיפור וסיפור שסיפרו לנו אבותינו. אבל מרחב הפירוש של דבריהם, שנקבע דרך אופייה של הנאמנות שלנו אליהם, עשוי להוביל אותנו לפרש את דבריהם כפסוקים המלמדים אותנו את דרכי ההנהגה האלוהית ואת הרצון האלוהי, ולא אירועים קונטינגנטיים אלו או אחרים.

גבולות הנאמנות – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.

השאלה המעניינת ביותר בעבור המסורתי היא מהם גבולות הנאמנות. נניח שאדם מחליט לבטא במעשיו כבוד לעולמם של הוריו: היכן הגבול? האם הוא מקבל את כל מה שאמרו לו הוריו? אם כן, האם הוא אדם טוב יותר בעיני עצמו?

עמידה ב"מקום ללא מקום" – שמעון אזולאי

שמעון אזולאי, אתר "קולות"

יום הכיפורים הוא יום אשר מבטא את שיאה של נוכחות המרחב הערכי היהודי-דתי, תהא מידת האמת המסתתרת מאחריו אשר תהא. התיאור "יום נורא", על כל ההשתמעויות שלו, הולם אותו להפליא.

אך יש ביום זה רבדים החורגים ממשמעותו הדתית – זהו יום אשר מהווה מבחן עליון למידת ה"רגישות המטאפיסית" של האדם, במקרה זה היהודי אשר אנו מכנים אותו "מסורתי". ביום הכיפורים מתגלה המרחב הערכי הדתי באור חדש, השונה מן הדיכוטומיה הקלאסית של חילוני-דתי. מיהו "מסורתי" זה?

תמונת מצב לשנת 2000 – מסורתים בישראל – שלומית לוי, חנה לוינסון, אליהוא כ"ץ

שלומית לוי, חנה לוינסון, אליהוא כ"ץ, יהודים ישראלים: דיוקן. אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2000 – ממצאים עיקריים מתוך מחקר עומק שנערך על ידי מרכז גוטמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עבור קרן אבי חי, פברואר 2002

ביסודו של דבר, ניכרת אצל היהודים בישראל מחויבות לשני קטבים ערכיים: שמירת המסורת, מחד, ושמירה על חופש הבחירה האישי, מאידך. […] הרוב הגדול של הישראלים מנסים לשלב בין השניים.

דפוסי חייהם, ערכיהם ותפישת הזהות של רוב היהודים-הישראלים משקפים שלל ניסיונות לשמור על הזיקה למסורת היהודית, מחד, ועל חופש בחירה מירבי, מאידך. אי-לכך, קיים מעין קונצנזוס יהודי-ישראלי נרחב למדי, המבטא מחויבות לזהות היהודית, לתרבות היהודית ולהמשך החיים היהודיים, בלי לקבל את ההלכה כמערכת ציוויים מחייבת ובלי להשלים עם כל מה שנתפש ככפייה דתית.

תמונת מצב לשנת 2008 – ונטורה רפאל ופיליפוב מיכאל

ונטורה רפאל ופיליפוב מיכאל, סקר מרכז גוטמן 2008, המכון הישראלי לדמוקרטיה

סקר מכון גוטמן

על פי ממצאי סקר מדד הדמוקרטיה לשנת 2008 (נערך במחצית השנייה של חודש ינואר) 51% מהישראלים היהודים רואים בעצמם חילונים, ו-19% מגדירים את עצמם דתיים או חרדים (ראו תרשים 1). על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2007, שם מידת הדתיות של הציבור הישראלי היהודי נמדדת לפי חמש קטגוריות, 7% מהציבור הישראלי היהודי מגדירים את עצמם 'חרדים', 10% 'דתיים', 14% 'מסורתיים דתיים', 25% 'מסורתיים לא דתיים', ו-44% 'לא דתיים / חילונים' (ראו תרשים 2).

מובנים שונים למושג "מסורתי" – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "מזרחיות, מסורת, כור היתוך: לקראת נראטיב אחר"

המסורתיות האשכנזית נתפרדה לחילוניות, לחרדיות ולרפורמה וקונסרבטיביות. מעברים אל הם ללא ספק פרשיות וציוני דרך בהתהוות העולם היהודי. השינויים שעברה המסורתיות של יוצאי ארצות האסלאם הם ממין שונה. לא רק הקונטקסט המוסלמי-ערבי ולא רק אופן הפגישה עם החיים המודרניים היו ממין שונה, אלא שאלה מתנהלים באווירה שונה לחלוטין. חלק מהותי מאווירה זו הם התוצרים של המסורתיות האשכנזית: המזרחי עומד מול החילון, האורתודוקסיה מול הרפורמה – מה שלא היה בהישג ידה של המסורתיות האשכנזית שייצרה אותם. עבור המסורתי המזרחי בישראל האווירה שונה עוד יותר, כן בעייתיות זו מתנהלת כאשר הוא במדינה ריבונית… הבדל זה גם רלוונטי למעבר מן המסורת הטרום-מודרנית של אבותיו למסורת המודרנית שלו היום.

הקושי להגדיר את העמדה המסורתית – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.

לכאורה אין מקום לעמדה מסורתית כלפי החיים. אנו אומרים שהאדם הוא או דתי או לא דתי. אם הוא דתי הוא לא מסורתי; אם הוא לא דתי הוא חילוני וגם אז הוא לא מסורתי. ואכן, לכאורה יש היגיון באמירה הזאת: האדם מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב או אינו מאמין; אם הוא מאמין הוא דתי, ואם אינו מאמין – הוא חילוני. ניסיון תמים להימנע מדיכוטומיה זו על ידי הצבעה על עמדות מטפיזיות לחיים, המכירות באל העומד ביסוד העולם אך לא באל שהתגלה, אינן יכולות לסייע למסורתי בנקודה זו. זאת משום שהמסורתי אינו אומר 'אני מאמין באל במובן אחד שלו אך לא מאמין בו במובן אחר'. יתרה מזאת, אם יישאל, הוא עשוי למצוא את עצמו משיב תשובה דומה לתשובתו של החרדי, ואולי אפילו תשובה דומה לתשובתו של החילוני.

הזהות המסורתית היא זהות מודרנית – יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן

יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן: "מעבר לדיכוטומיה "דתי-חילוני": המסורתיים בישראל"

אנו נבקש להציע כאן את האפשרות, שהמסורתיות אינה קורבן של המודרניזציה או תהליך המעכב אותה, כי אם תופעה מודרנית, קרי: ביטוי של התמודדות עם המודרנה. זוהי התמודדות חלופית לאלו הדומיננטיות – הדחייה או ההתאמה (="אקומודציה"). ככזו, ייתכן ויהיה זה נכון יותר לראות את המסורתיות כביטוי נוסף לנוכחותן של "ריבוי מודרניות" ( Multiple Modernities ) – אותה גישה הנולדת מחוסר הנחת שבשיח המודרניזציה, ומדגישה במקומו את קיומם הבו-זמני של מודלים מגוונים של מודרניות, המתקיימים זה לצד זה תוך השפעה הדדית. ה"מודרניזציה" נתפסת בהקשר זה כאחד הביטויים – זה המערבי, שזכה לדומיננטיות – של אותן מודרניות המסורתיות, כפי שאנו נתארה כאן, אינה פרה-מודרנית כלל וכלל. המסורתי הינו מודרני לגמרי במובן זה שהוא מודע למסורתיות שלו. הוא מכיר את החלופות היכרות אינטימית למדי, הוא מודע לביקורת שמותחות חלופות זהותיות אלו על התנהגותו שלו, והוא בוחר (באופן מודע, כפי שהעידו רבים ממרואייננו) בזהות המסורתית, תוך התמודדות עם מערכת צולבת של לחצים הנובעת מבחירה זו. כתוצאה מכך, ישנה שני הבדלים חשובים המבחינים בין המסורתיים בישראל של ימינו, בהם אנחנו דנים כאן, לבין המסורתי ה"קלאסי". ראשית, ההכרה שמה שהינו טבעי עבורו/עבורה עשוי להיות לא-טבעי עבור אחרים. שנית, קבלתה של "עבודת הטקסט" כביטוי הנכון והמדויק של קיום המצוות הדתיות. כך, המסורתי אינו דוחה את "עבודת הטקסט", כי אם בוחר אילו מצוות לקיים ואלו לא לקיים. בחירה זו מושפעת מאוד על ידי המסורת שלתוכה חוּבְרַת המסורתי.

תלכיד ההתנהגויות המסורתי – יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן

יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן, "מעבר לדיכוטומיה 'דתי-חילוני': המסורתים בישראל"

הדימוי המובהק מכל של הפנומנולוגיה – או, אם נרצה, תלכיד ההתנהגויות – המסורתית, דימוי אשר בהקשרה של התרבות הישראלית מצליח לבטא גם את חוסר הנחת מהשילוב בין עולמות הדתיות והחילוניות, הוא זה של היהודים "ההולכים בשבת לבית-הכנסת אך גם נוסעים בו ביום לים, או למשחק כדורגל. מחקרים אתנוגראפיים שונים, כמו גם הראיונות שערכנו, מספקים לנו שורה של עדויות על התנהגות דומה (ובהחלט שאין המדובר ברשימה ממצה): חבישת הכיפה רק בעת התפילה בבית הכנסת או בעת עריכת הקידוש על שולחן השבת, תוך הקפדה מודגשת להסירה לאחר מכן; פקידת בית הכנסת בשבתות והקפדה על קיום קידוש וסעודת שבת משפחתית, תוך הקלה בשמירת מצוות השבת; הקפדה יתרה על הליכה לבית הכנסת בחגים, בייחוד בראש השנה וביום הכיפורים, צום בכיפורים, ושמירת כשרות קפדנית בבית, כולל הפרדה בין שתי מערכות כלים, תוך הקלה בשמירת הכשרות מחוצה לו. אחוז לא מבוטל מקרב המרואיינים שהשתתפו במחקרנו מקפיד מאוד להימנע מעצם הפעולה של הבערת אש בשבת (כך למשל, המעשנים נמנעים מלעשן בשבת) בזמן שהם אינם נמנעים מלעשות פעולות הנחשבות (לשיטת הרבנים) כנגזרות מובהקות של הבערת האש, כמו הדלקת אור או נסיעה במכונית בשבת.

"עבודת הטקסט" לעומת מסירה בעל-פה – יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן

יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן: מעבר לדיכוטומיה "דתי-חילוני": המסורתיים בישראל

אנחנו מבינים את המונח "מסורתיות" כמתייחס לאורח חיים המתנהל, לפחות בחלקו, בהתאם למסורת, כלומר, התנהגות הנלמדת מהסביבה הקרובה, בייחוד המשפחה המורחבת. זוהי התנהגות דתית, משום שחלקים רבים ממנה מתייחסים לנושאים בעלי עניין דתי. אחת הדרכים היותר יעילות להבנתו של המונח "מסורתיות" הוא באמצעות הנגדתו לתמונת-המראה שלו, "עבודת הטקסט" ( scripturalism ). […] אצל המסורתיים, המנהג הוא שמכתיב את ההתנהגות הדתית; אצל "עובדי הטקסט" (=ה"סקריפטורליסטים"), ההתנהגות הדתית הינה פעולה מודעת לעצמה, העומדת בבחינה עצמית מתמדת. בקרב המסורתיים, החיים הדתיים נשלטים על ידי ההרגל ועל ידי מה ש"נראה נכון"; אצל "עובדי הטקסט" החיים הדתיים נשלטים על ידי חוקים. הסמכות בעולמם של המסורתיים מושרשת במנהגים ובבית, בתרבות – היא מועברת באופן מימטי; הסמכות בעולמם של "עובדי הטקסט", לעומת זאת, מושרשת בטקסטים, כפי שמפרשים אותם חכמי הדת (קרי, במקרה היהודי, תלמידי החכמים) וראשי מוסדות החינוך הדתיים הגבוהים (במקרה היהודי אלו הם, כמובן, ראשי הישיבות). בעולמה של הדת המסורתית ובעולמם של המסורתיים, ההבחנה בין ההמונים לאליטה היא קבועה וקשיחה; בעולמה של דת "עבודת הטקסט", על כולם לשאוף להיות מה שוובר כינה "וירטואוזים דתיים".

מרכזיות המשפחה – משה שוקד

משה שוקד, "חיי הדת בעולמם של יוצאי המזרח"

… אצל היהודים [בארצות האסלאם] לא היו הזיקות המשפחתיות והקהילתיות מרכיב משני בלבד לזהותם הדתית. להפך, גורם זה, שמקורו בתכונות החברה המארחת, הגביר את חשיבות השיוך המשפחתי והקהילתי במרכיבי הזהות האישית…

רקמה המחברת בין הקצוות – יהודה מאימראן

יהודה מאימראן

תיאור החברה היהודית בישראל כחברה דיכוטומית המחולקת באופן קוטבי לדתיים וחילוניים, אינו משקף נכונה את המציאות. תיאור נכון יותר הוא של חברה המורכבת מזהויות יהודיות שונות היוצרות רצף ביחסם אל המסורת היהודית. רובם הגדול של היהודים, לא נמצא בקצוות אלא במרכז והם רואים באופן חיובי קשר משמעותי אל המסורת היהודית. אחת האוכלוסיות החשובות, הממחישה רצף זה, היא האוכלוסייה המסורתית. כ- 35% מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל מגדירים את עצמם כמסורתיים. זוהי קבוצה הלוקחת חלק הן בעולם הדתי והן בעולם החילוני, המהווה רקמה מחברת בין הקצוות ונמצאת בשיח עם תמונת העולם האידיאולוגית של שני הקצוות. במידה רבה היא מהווה את המרכז של הרצף הזה וממחישה בעצם קיומה את הרב גוניות של הזהויות בחברה היהודית.

הקשרים היסטוריים – משה שוקד

משה שוקד, "חיי הדת בעולמם של יוצאי המזרח", בתוך מחצית האומה – עיונים בתרבות ובמעמד של יוצאי המזרח בישראל, ע. שלמה דשן, אוניברסיטת בר-אילן, ישראל, תשמ"ו, עמ' 107-130

בשנים הראשונות לאחר עלייתם של יהודי המזרח ארצה רווחה הדעה כי יהודים אלה אמנם דתיים, אך דתיות זו נתפסה כחלק ממכלול תכונות של תרבות מסורתית, שלא זכתה להערכה רבה בחברה הותיקה, החילונית והאורתודוקסית כאחת. בשנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 התמקדו הסוציולוגים במיוחד בתיאוריות המודרניזציה שבדקו תהליכי שינוי חברתיים ותרבותיים, ואף ניסו לזרזם, אך לא גילו עניין בחקר הדת, וספק אם השתתפו אי פעם בתפילה בבית כנסת של עדות המזרח. הם ראו בפעילות שהתקיימה בבית-הכנסת נושא בתחום הפולקלור, שאינו בעל עניין סוציולוגי מרכזי. ואולם, מאז שנות ה-60 גדלה ההתעניינות בחיי הדת של עולי המזרח.

הסברים השוואתיים-סביבתיים – צבי זהר

צבי זהר, "חירות על הלוחות", בתוך האירו פני המזרח – הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל תשס"א, עמ' 353-364

הסבר אחד, העשוי לסייע בהבנת ההבדלים בין חכמי האורתודוקסיה האירופית לבין חכמי המזרח התיכון, קשור לשוני שבין אירופה לבין חלקים ניכרים מן המזרח התיכון בכל הקשור לקצב המודרניזציה ולבהירות מגמתה. באירופה היה תהליך המודרניזציה הדרגתי, ממושך ומפותל… נראה שעד למהפכה זאת [המהפכה הצרפתית] לא הסיקה ההנהגה הרבנית באירופה שהרבנים וקהילותיהם מצויים בתוככי תמורה היסטורית כיוונית ומכרעת, המשנה באופן מהותי את מעמדה של ההלכה בחיי הציבור היהודי… בעשור הראשון של המאה ה-19 כבר החלה מתגבשת האסכולה האורתודוקסית, אשר מכוח ההיגיון הפנימי שבמאבקה ברפורמה ("החדש אסור מן התורה") הייתה מנועה מתגובה הלכתית גמישה למציאות החדשה.

הסברים אימננטיים – צבי זהר

צבי זהר, "חירות על הלוחות", בתוך האירו פני המזרח – הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל תשס"א, עמ' 353-364

אין די [בתנאים סביבתיים] כדי להסביר מדוע נקטו חכמי המזרח התיכון את הגישות שתוארו בספר; העדר לחץ חיצוני אינו יכול להוות הסבר מספק להליכה בדרך פוזיטיווית זו או אחרת.

ברצוני לפנות עתה לעיון בתפיסות אימננטיות של ההלכה ושל התורה… אפשר שתפיסות אלו יש בהן כדי להאיר את עינינו באשר ליסודות פסיקותיהם של חכמי המזרח התיכון בדורות האחרונים… לשיטתם, גדלותה ונצחיותה של התורה מתגלית בפוטנציאל הטמון בה לממש את ערכיה הנעלים באופנים ההולמים את תנאי הזמן והמקום…חכמים אלה הם בעלי מחויבות דתית עמוקה, אולם הם מבחינים בין מחויבות לתורה ולקיום היהודי לבין מחויבות לגיבוש קונקרטי מסוים של ההלכה והמנהג.

ג'ינס וטריקו בבית הכנסת – אלי ברקת

אלי ברקת, "קרב המאסף של המסורתיות"

עברתי ללמוד בפנימייה בירושלים, שם פגשתי לראשונה בית כנסת מזרחי-חרדי. באנו, אבל לא ממש הרגשנו שייכים. הבגדים, הידע, הדבקות, ואנחנו מה? ג'ינס וטריקו. הזמינו אותנו לסיום מסכת. באנו עם ג'ינס וטריקו ומיד נדבקנו אחורה אל הקיר החיצוני. נכנס מרן, הרב עובדיה יוסף, כל בית הכנסת על הרגליים, והרב, לא יודע איך, מגיע עד אלי, מברך אותי, מחייך ולוחש: "בוא, אתה שב לידי".

כך עשה סבי, כך עושה אבי, כך עושה גם אני – עופר נמימי

עופר נמימי

חור בגדר

אני עצמי אינני שש להגדיר ולגדר את הקשר שלי עם יהדותי ועם אלוהי, אולם אף על פי כן בפעמים בהם דוחקים אותי לתת תשובה, אני מצהיר על עצמי כמסורתי. קשה מאוד היה לי להגיע להבנה שאני כזה, מסורתי. היהֹ היוּ לי אותן שנים בהן חשתי תחושה של התנצלות מתמדת למול אחרים, הן דתיים והן חילוניים (אם בכלל קיימת הפרדה מוחלטת כזו). כמסורתי חייתי, ואני חי, בין שני העולמות, או נכון יותר לומר, חי את שני העולמות. מה שלא כל כך הסתדר לאחרים – "או שאתה דתי או שאתה לא", "חפיפניק", "אתה לא יודע מה אתה רוצה" – לא נחסכו ממני אמרות כאלו ואחרות, ואני, אני חי ומכבד הן את עולם המסורת הנענה לצווי היהדות והן את העולם החופשי (מעול תורה ומצוות), הנענה גם לחוקי ההומניזם והאופנה. מה לעשות?!

בהגדרה שלי את יהדותי אני לא משתבץ במסגרות הקיימות – יהודה מאימראן

יהודה מאימראן, יהדות מסורתית

בהגדרה שלי את יהדותי, ולא רק שלי, אני לא משתבץ במסגרות הקיימות- לא חרדי ולא רפורמי ולא חילוני ולא בזרם הדתי לאומי, ובכל זאת אני אדם שהיהדות היא מרכזית בחייו ומכוונת אותם מאוד. אני לא שייך לאף אחת מהמסגרות האלה על אף ואולי בגלל שבכל אחת מהן יש רעיונות, אמונות יסוד וערכים מרכזיים שאני מקבל אותם. אני מזדהה עם המסירות הרבה והנאמנות של החרדים ליהדותם אך לא מסכים עם אופן המימוש של מסירות זו. אני מקבל את רעיון חופש הבחירה, חופש הדעה, הומניזם וכבוד האדם, אך לא חושב שצריך להיות חילוני בשביל להחזיק בהם. להלכה חשיבות מכרעת בעיני לקיום העם היהודי ושימור זהותו, או אפילו שליחותו ובכל זאת אינני מגדיר את עצמי כהלכתי או תורני. ארץ ישראל חשובה לי מאוד, וזה לא הופך אותי לשייך לזרם הציוני-דתי או למה שמתפתח כבר כמה שנים – הזרם החרדי- לאומי.

זה שילוב קטלני, ואני גאה בו – בשמת לוי יצחק

בשמת לוי יצחק – מתוך: סיון רהב, הזמן הצעיר, ידיעות אחרונות וספרי חמד, ישראל 2000, עמ' 11-32

הבית שלנו תמיד היה בית מסורתי. יש חמסות, יש ברכת הבית, ושומרים על כשרות עם שני סטים נפרדים של כלים. אימא מדליקה נרות בכניסת השבת, ולפעמים אבא והאחים שלי הולכים לבית הכנסת. כשהם חוזרים, כולנו אוכלים ארוחת שבת. אבא עושה קידוש, אנחנו נוטלים ידיים והוא מברך 'המוציא לחם מן הארץ' על החלות. שרים שירי שבת – 'צור משלו', 'אדון עולם', 'עושה שלום במרומיו', 'שבחי ירושלים', כל השירים שמאחדים ומגבשים. אני אוהבת את ארוחות השבת האלה. אין דבר כזה לא להשתתף בהן, זה חוק בל יעבור. כולם יושבים לאכול ביחד, לא משנה אם ישנים, אם עייפים, אם ימות העולם. אם מישהו לא היה רוצה, לא היו דוחקים בו, אבל כולם רוצים, אנחנו אוהבים לעשות את זה. אין קטע של מי בא ומי לא בא, זו מין מסורת שלקחנו על עצמנו. בסוף הארוחה אח שלי ואבא שלי תמיד מברכים ברכת המזון. בדרך כלל בארוחה אנחנו צוחקים, מדברים על השבוע, על מה שהיה. לפעמים יש דברים כאלה מצחיקים, שאח שלי לא מסוגל לברך, ואז אבא שלי ממשיך את הברכה לבד.

מיעקב אבינו ליעקב הסבא של הסבא שלי – אהוד בנאי

אהוד בנאי, "ויוותר יעקב לבדו", סיפורי ראשית, תניא ציון (עורכת), הוצאת אשכול (ידיעות אחרונות וספרי חמד), 2002, עמ' 437-439

אולי הוא [המאבק של יעקב במלאך] מאבק פנימי-רוחני שקורה בתוך נפשו של יעקב, שנצרך כאן להיאבק בשדים שבתוכו ובפחדים שלו, כדי שיוכל להיכנס אל ארץ כנען… ולמלא את התפקיד הנכבד שמוטל עליו: להקים את הבית היהודי הראשון, המשפחה שממנה עתיד להסתעף עם ישראל כולו לדורותיו.

אלוהים היה מאד עניו, לא היו לו עיניים גדולות – יוסי בנאי

מתוך: "כיפות מקרטון ושומר מוסר", פנים 1, הוצ' הסתדרות המורים בישראל 1997

יוסי בנאי

עבורי ועבור המשפחה שגדלתי בה, המסורת היתה לא פחות קדושה מציציות בחוץ, אם לא יותר. כשהאבא של הסבא שלי עלה ב- 1880 לירושלים, לא היו לו בראש חסינות ולא פוליטיקה. מה שהיה לו זה ספר תפילה, וחלום רחוק. האלוהים שלו היה מאד עניו, לא היו לו עיניים גדולות, והוא הסתפק במועט, ובעיקר, לפי עניות דעתי, היתה לו המון סובלנות. וכך, בהמון סובלנות, גדלנו דור אחרי דור.

זיכרונות – רחל אבוחצירה

רחל אבוחצירה

א. זהותי כמסורתית התעצבה בחיק המשפחה. אני זוכרת שתמיד היה בבית הוריי סיר אוכל נוסף על הכיריים, או אורח נוסף על שולחן השבת או החג. הסיר היה מיועד ל"חברה של אמא", דמות מסתורית שלא הכרנו… יום אחד, ואני בכיתה ו' או ז', אמי הרגישה לא טוב וביקשה ממני ומאחותי לגשת לאותה חברה ולמסור לה את הסיר. צעדנו בציפייה מלאת סקרנות לכתובת שמסרה לנו. הגענו לבית קטן בקצה הרחוב. אישה זקנה פתחה לנו את הדלת. החדר היחידי בו התגוררה עם בתה שהיתה בסביבות גיל חמישים היה צנוע מאד. היו בו שתי מיטות, שולחן וכיסא וארון קטן. האישה הודתה לנו בחום על הסיר ומלמלה: יש לכם אמא צדיקה, אמא צדיקה…

ישנם תחומים אישיים בהם "דעת תורה" אינה קובעת – אסתר שקלים

אסתר שקלים

אני יהודיה דתית מסורתית מזרחית. גדלתי בבית מסורתי מזרחי טיפוסי. ינקתי את האמונה התמימה באלוקים יחד עם חלב אימי. הורי שעלו מאיראן חינכו אותי ליהדות מתונה, פתוחה וסובלנית הזורמת עם החיים. השייכות והמחויבות שלי ליהדות ולעם ישראל נובעות קודם כל מההרגשה העמוקה שאני חוליה בשלשלת הדורות ומהכבוד, הנאמנות והאהבה הרבה שאני רוחשת להורי ולאבות אבותיי באיספהן, ורשה וקזבלנקה, ששמרו בקנאות על אמונתם למרות ההשפלות והגזירות הקשות שהיו מנת חלקם.

מה שהקב"ה בעצמו ציווה אותי איני מצליח לעשות – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, המסורתי החדש וההלכה: פנומנולוגיה

בשירות המילואים האחרון שלי נהגתי לשבת בבית הכנסת בין תפקיד לתפקיד ולקרוא. עם הספרים שנפלו לידי נמנה סידור שצירף הלכות חשובות הקשורות בתפילה, שכתב בנו של הרב עובדיה יוסף, הרב דוד יוסף. את תשומת לבי תפסה ההערה הזאת: חובה ליטול ידיים לפני האוכל. אם עני בא לאכול, אסור להגיש לו לאכול כשיודעים שאין הוא נוטל ידיים. אבל אם מדובר בגביר, אפשר לתת לו לאכול בכל מקרה.

דרך המלך עוברת באמצע – קובי אוז

קובי אוז: מכור לריבוי, ארץ אחרת גיליון 31

בנעורי חשבתי שההורים שלי צבועים. הסתירות הפנימיות בבית הוריי זעקו דרך הסדקים בהגיון הנעורים שלי, לא הבנתי איך שמים פלטה בשבת ובאותה נשימה נוסעים לים, לא הבנתי איך מצד אחד עובדים חודשים כדי להכשיר את הבית ולבער בו את החמץ, ומצד שני לא טורחים לקרוא את החצי השני של ההגדה של פסח (זה שאחרי האוכל). לא הבנתי איך מכבדים את כל החגים, ובכל זאת משתדלים להתחמק ככל האפשר מלהתפלל בבית-הכנסת. ההורים שלי חיו מתוך סתירה פנימית;

תשרי

בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין - לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל...

קראו עוד

מנהיגות ודיבור

המסורת היהודית מעניקה מעמד מיוחד לדיבור. בריאת העולם לא נעשתה בעמל ובידיעה אלא באמירה. דיבור ודיאלוג משמשים כוח מניע ליצירה ולתיקון....

קראו עוד

לך עם החולמים

במהלך השיעור נבחן מה מאפשר לתרגם חלום לשפת המעשה ולהפוך אותו לאבן דרך בשינוי חברתי. השיעור מפגיש את הלומדים עם המונחים...

קראו עוד

וירא בסבלותם

הסוגיות החברתיות הבוערות בנו קשורות לעתים קרובות לכאב אישי, והוא המניע אותנו לפעול, ליזום, להנהיג שינוי ותיקון בסוגיות האלה. הכאב, כשם...

קראו עוד

הקדמה

חוק חינוך חובה נתפס לרוב כחוק חברתי מתקדם ואנו נוטים לסבור כי מטרתו היא, בין השאר, לדאוג לצרכי החינוך של כלל...

קראו עוד

שמות ומה שבינהם

שיעור פתיחה זה מורכב משני חלקים נפרדים: הראשון - הכרות והשני - הצגת התכנית ובניית החוזה עם הקבוצה.ההיכרות בין חברי הקבוצה...

קראו עוד

חוליה בשרשרת

השיעור עוסק בתרבות ובתכנים המועברים במסורת המשפחה לאורך הדורות. להורים מקום חיוני ביצירת החיבור בין הדורות תוך יציקת משמעות לכל...

קראו עוד

אין כמו אמא

ההמשך הטבעי לנושא החיבור בין החוליות בשרשרת הוא השאלה: מהי הדרך להעביר את המסורת בכלל, ואת הערכים החשובים לכל אחד, בפרט?...

קראו עוד

חברה בת קיימא

השיעור עוסק בכינון חברה בת-קיימא מנקודת מבט של צדק חברתי ואחריות חברתית.
העיסוק בחינוך מתוך ראייה חברתית יוצר את הצורך להעמיד...

קראו עוד

מטרות החינוך

השיעור עוסק בשלוש מטרות-על של החינוך: חינוך בשירות התרבות, חינוך בשירות החברה וחינוך בשירות הפרט. הנחת העבודה תהיה כי למקום שבית...

קראו עוד

פדגוגיה של שחרור

מוקד השיעור הוא תפיסתו הביקורתית של פאולו פרירה, שעל פיה תפקיד החינוך הוא לשחרר את המעמדות הנמוכים משליטת המעמד הגבוה ולשנות...

קראו עוד

התפתחות מערכת החינוך

השיעור עוסק בהתפתחות מערכת החינוך בשתי תקופות: הראשונה - המעבר בתקופת התלמוד מחינוך המתקיים במסגרת של "מלמדים" לחינוך המתקיים במסגרת של...

קראו עוד

דמות המורה

תפקידו של המורה מבוסס על העברת ידע, אך מורכב מממדים נוספים התובעים ממנו להתייחס לתלמיד באמצעות מכלול שלם של היבטים: רגשיים,...

קראו עוד

נתונים חינוכיים

מערכת החינוך היא אחת המערכות הגדולות במדינה. התקציב השנתי של משרד החינוך הוא מעל 25 מיליארד שקל - השני בגודלו אחרי...

קראו עוד

חינוך לכול

זהו שיעור המשך למפגש "התפתחות מערכת החינוך", שעסק במיסוד מערכת חינוך ציבורית ובהשלכותיו. השאלה המרכזית בשיעור זה היא: כיצד נאפשר חינוך...

קראו עוד

של מי אתה ילד

השיעור עוסק בדילמה הקיימת בין ההורים למערכת החינוך: "למי הסמכות על חינוך הילד ועל מי מוטלת בפועל האחריות לבצעו?". הדילמה...

קראו עוד

בחירת הורים

השיעור עוסק במתח הקיים בין זכותם של הורים לבחור מסגרת חינוך איכותית המתאימה לילדיהם, לבין חובת המדינה להעניק חינוך איכותי לכלל...

קראו עוד

השכלה ומוביליות חברתית

השיעור עוסק באפשרות של מוביליות חברתית בעזרת רכישת השכלה. בחברות מודרניות רבות נראה כאילו המעבר ממעמד אחד למשנהו תלוי ברצונו של...

קראו עוד

על שם סופו

מערכת חינוך מקיימת תהליכי מיון והסללה שמטרתם להתאים בין הלומדים ותחומי הלימוד. ההנחה המניעה תהליכים אלו היא שמבחני המיון יכולים...

קראו עוד

שומרי הסף

בשיעור הקודם דיברנו על העוול הנגרם לאוכלוסיות מוחלשות בשל מבחני המיון וההסללה. אחת התוצאות המשמעותיות של קיום קריטריונים ממיינים בכניסה לבית...

קראו עוד

הקדמה

יחידה זו עוסקת בסוגיית אי-השוויון בחינוך, ובקשיי ההתמודדות עמה. השיעורים מצביעים על כך שהתמודדות זו אינה רק במישור הכלכלי, אלא יש...

קראו עוד