אלוהים היה מאד עניו, לא היו לו עיניים גדולות – יוסי בנאי

מתוך: "כיפות מקרטון ושומר מוסר", פנים 1, הוצ' הסתדרות המורים בישראל 1997

יוסי בנאי

עבורי ועבור המשפחה שגדלתי בה, המסורת היתה לא פחות קדושה מציציות בחוץ, אם לא יותר. כשהאבא של הסבא שלי עלה ב- 1880 לירושלים, לא היו לו בראש חסינות ולא פוליטיקה. מה שהיה לו זה ספר תפילה, וחלום רחוק. האלוהים שלו היה מאד עניו, לא היו לו עיניים גדולות, והוא הסתפק במועט, ובעיקר, לפי עניות דעתי, היתה לו המון סובלנות. וכך, בהמון סובלנות, גדלנו דור אחרי דור.

לדוגמה, יום אחד ביקשה ממני אמא שלי להגיע לירושלים, אמרה שאני בא פחות מדי. אמרתי לה, תראי, אני יכול להגיע רק בשבת. את רוצה שאני אגיע בשבת? אמא, שהדליקה נרות והלכה לבית הכנסת ושמרה את השבת הלכה ושאלה את הרב. אמרה לו, הבן שלי עובד בתל אביב, אני רוצה שיבוא אלי. הרב, שראה אמא שמאוד דואגת לבנה אמר לה בחוכמתו, שם הוא נוסע בשבת? אמרה לו, כן. אמר לה, אז שייסע כבר אליך.

את הבר מצווה של הבן שלי, לפני שלוש שנים, עשיתי באותו בית כנסת שעשו לאבי ולאחי ולאחיי. העניין הזה עבר אצלנו באופן טבעי, כי אהבנו את זה, את הזמירות ושירי השבת וחגיגות שמחת תורה והתפילות של כל נדרי והמפגשים. בית הכנסת היה מקום מפגש, מקום שהיינו יודעים לפי הברכות באיזה חג אנחנו נמצאים, וידענו אם זה קיץ או חורף לפי תפילת מוריד הגשם ומשיב הרוח. לקחתי את אמא שלי לקבר רחל, היא היתה מתפללת וחוזרת והולכת למערת המכפלה. כמוה היו עשרות אלפי אנשים שחיו ככה. היתה צניעות יפה, היה איזה דבר אמת בין איש לאלוהיו.

היום צר לי מאוד לראות לאן הלכו הדברים. הייתי לא מזמן בירושלים, והסתובבתי בשוק מחנה יהודה. בשכונות המערביות גרו וגרים חלבים, אורפלים, כורדים, כל מיני עדות בישראל. והנה אני רואה המונים הולכים פתאום עם כיפות ועם זקנקנים, ונראים מחופשים בכל האביזרים שפעם לא היו צריכים אותם בשביל לעבוד את האלוהים.

לא היו צריכים להרוס את הקיר הגבוה ליד הכותל המערבי. זה היה יפה וצנוע, ועכשיו אזור הכותל נראה כמו קניון. אני מסתכל עליו הזה ואני אומר, זה מה שקרה לנו. היה כאן דבר מלא הוד, והרסנו את זה. היום מוכרים לך כיפות מקרטון, ועומדים שם שומרי ושוטרי מוסר. הולך ומתפשט מסע פנאטי ומסוכן, ובמקום לאמור שאדם באמונתו יחיה, הם מרחיקים אנשים מן המסורת. זה מכאיב.